הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פנחס ואח'

פסק דין

בפני תביעת שיבוב בסדר דין מהיר בגין נזקים שנגרמו לרכב המבוטח על ידי התובעת, בתאונת דרכים שארעה ביום 13/10/08, בה היה מעורב רכב שהיה רשום על-שם הנתבעת-1 במשרד התחבורה בתקופה הרלוונטית.

יצויין, בעת התאונה לפי הנטען, רכב התובעת חנה בחניה חוקית ולכן, על פניו, אין לנהג התובעת כל אחריות לתאונה.

תביעה זו תלוייה ועומדת כבר מספר שנים, אולם, כבר סמוך לאחר הגשת התביעה, טענה וחזרה וטענה הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") בפני התובעת וכל גורם אחר, כי בתקופה בה ארעה התאונה היא העבירה את הבעלות והחזקה ברכב לנתבע-2, כאשר בהמשך מסרה, כי הנהג שנהג ברכב היה הנתבע-3 ואין לה דבר וחצי דבר עם התאונה שארעה.

בידי הנתבעת-1, זכרון דברים מיום 1/9/08 בכתב יד, ובו נרשם כי הנתבעת-1 מוסרת את הרכב לידי הנתבע-2, תמורת 200 ₪ וכי התשלום יבוצע במועד זכרון הדברים כאשר העברת הבעלות תבוצע במועד קרוב. כמו כן, נרשם, כי ממועד זכרון הדברים הרכב עוברת לאחריותו הבלעדית של הנתבע-2. על זכרון הדברים חתומים לכאורה הנתבעת והנתבע-2.

בעקבות טענות הנתבעת-1, תוקן כתב התביעה והוספו הנתבעים 2 ו- 3 כנתבעים נוספים ולימים לאחר שכתב התביעה הומצא להם כדין ולא התגוננו במועד, ניתן נגדם פסק דין בהעדר.

בדיון שנשמע לפני ביום 4/4/13, הייתה נכונה התובעת להסכים למחיקת התובענה ללא צו להוצאות נגד הנתבעת, אולם הנתבעת, סרבה וביקשה, כי התביעה כנגדה תדחה וכי יפסקו הוצאות משמעותיות לזכותה, נוכח העובדה שהיא שבה ופרטה את העובדות בפני התובעת לפיהן אין לה כל קשר ואחריות לתאונה שארעה. הנתבעת, טוענת כי על התובעת היה מלכתחילה להפסיק את ניהול התובענה נגדה וכי התעקשות התובעת גרמה לה לצורך להיעזר בעו"ד על מנת להגיש כתב הגנה, דבר שגרם לה להוצאות עו"ד בסך 4,000 ₪, עוגמת נפש והוצאות נלוות נוספות.

התובעת מצידה, מבקשת להותיר את התובענה תלויה ועומדת נגד הנתבעת-1, שכן טרם נשמעה עמדתו של הנתבע-3 נגדו ניתן רק ביום 25/4/13 פסק דין בהעדר התייצבות ואין ביכולתה של התובעת למסור עמדה סופית אם התייתר הצורך בניהול התביעה נגד הנתבעת-1. התובעת מבקשת, איפוא, שהות בת 120 יום למצות הליכים נגד הנתבע מס' 3 בהתאם לפסק הדין שניתן ובהתאם להתפתחות, תודיע התובעת עמדתה בנוגע לנתבעת.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא ראיתי להיעתר לבקשת התובעת להותיר את הנתבעת כ"בת ערובה" להצלחת אכיפת פסקי הדין שניתנו נגד הנתבעים 2 ו- 3, כאשר ניכר מהתנהלות התובעת וטענותיה, שגם היא נוטה לקבל את גרסת הנתבעת שבמועד התאונה הבעלות והחזקה ברכב לא היו בידיה. מכל מקום, התובעת לא ביקשה לחקור את הנתבעת על גירסתה אף שהתקיים דיון במעמד הצדדים, לא ביקשה לנהל את התובענה נגד הנתבעת, לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת, אלא ביקשה להותיר את התובענה תלויה ועומדת נגד הנתבעת ונראה, כי גם לתובעת ברור שאין בידיה ראיות לסתור את גרסת הנתבעת וככל הנראה זו הגירסה הנכונה.

גם אם אניח, שבמועד התאונה הרכב היה רשום על שם הנתבעת, כפי שנפסק לא פעם, הרישום הוא רק דקלרטיבי, ובמכלול נסיבות העניין הנתבעת-1 הרימה את נטל המוטל עליה להוכיח, כי הבעלות ובוודאי החזקה לא היו בידיה.

בית המשפט עמד לא פעם על עקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.

באחד מפסקי הדין המנחים של כב' השופטת פרוקצ'ה בבר"ע 195/95 (מחוזי ירושלים) אלדן השכרת רכב ואח' נ' עופר שנהב ואחרים (פורסם בפדאו"ר), הפך בית המשפט המחוזי פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שקבע קיומה של יריבות בין התובעת שם שרכבה נפגע בתאונת דרכים, לבין חברת ההשכרה שהשכירה את הרכב לנהג שביצע את העוולה. בית המשפט קבע שם, כי האחריות הישירה לנזק מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר גם שלחברת הביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג', אך לא לחברת ההשכרה על אף שהבעלות ברכב היא של חברת ההשכרה. בית המשפט שם, גם לא מצא סתירה בין העדר האחריות של חברת ההשכרה בנזיקין, לבין תביעתה הנפרדת כלפי הרכב המעורב בתאונה על נזקים שנגרמו לרכב השכור שהיה מעורב בתאונה, בתורת בעלים של רכב זה.

כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השימוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב –יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין.

יש לבחון איפוא האם המקרה דנן נכנס לגדר אחד החריגים שנקבעו בדין.

מקור אחריות ישיר לבעליו של הרכב, מצוי בסעיף 27ב' לתקנות התעבורה הקובע חזקת אחריות של בעלי כלי רכב לעבירות התנועה המבוצעות ברכב, כחריג לכלל שכל אדם אחראי למעשיו שלו גם בפלילים. לא מן המותר להביא הסעיף כלשונו –

"27ב. אחריות בעל הרכב

(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן- המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו" (ההדגשה לא במקור – ש.נ.).

הוראה זו מאפשרת, איפוא, הטלת אחריות פלילית על אדם, גם אם אינו מי שביצע את העבירה בפועל, אלא אם הוכיח אותו אדם למי מסר את החזקה ברכב. משמע, בדיני התעבורה מוטל הנטל על כתפי בעלי הרכב להוכיח מי נהג ברכב במועד ביצוע העבירה. המשמעות של אי הרמת הנטל לפי סעיף זה היא הטלת אחריות פלילית אישית מוחלטת על כתפי הבעלים ולא אחריות שילוחית או אחרת המבוססת על יחס בין הנהג לבין הבעלים (ראו: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, 389). ההיגיון העומד בבסיס חזקה זו ברור, ולפיו בעליו של הרכב אחראי ככלל לפעולות הנעשות ברכב, חובתו הבסיסית היא לשלוט על השימוש הנעשה ברכב וחזקה שבעל הרכב יודע או מסוגל לדעת לאחר בירור נאות, מיהו שנהג ברכב או היה בעל השליטה בו בעת התאונה.

הגיון דומה חל מבחינת קל וחומר גם בדיני הנזיקין. בעלות ברכב מקנה גם אחריות לשימוש שנעשה ברכב. למצער, בעליו של רכב נמצא בעמדה הטובה ביותר לדעת את זהותו של נהג הרכב במועדים שונים. בעלים סביר של רכב לא יוציא את הרכב מחזקתו מבלי שידע ויהא בידו לאתר את המחזיק ברכב בכל רגע נתון. משכך, בית המשפט החיל בדין האזרחי לא פעם את החזקה העובדתית לפיה, בהעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב הוא בעליו או מורשה (ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 87; ע"א 20/64 הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטיין ואח', פד"י יח (3) 662, 666; ת.א. (ת"א) 1401/73 זהרי נ' משרד הבטחון, פ"מ תשל"ה (2) 150). לפי פסיקה זו, אם לא נסתרה החזקה, תוטל אחריות אזרחית על בעלי הרכב גם אם יתכן שהבעלים לא נהג ברכב במועד הרלוונטי.

כך למשל בע"א 31/85 הנ"ל, שעסק בתאונת "פגע וברח", דחה בית המשפט המחוזי תביעת פיצויים לאחר שקבע בין השאר, כי התביעה לא הרימה את הנטל להוכיח מי הוא אשר נהג ברכב הפוגע בזמן התאונה. בית המשפט העליון הפך הכרעה זו תוך שקבע, כי הנטל להוכחת זהותו של נהג הרכב מוטל על בעליו או מחזיקו. תוך כך הפנה בית המשפט העליון לחזקה הנזכרת בפקודת התעבורה.